כשאני אוכלת משהו טעים, אבל ממש טעים אני אף פעם לא רוצה שזה ייגמר. אני מאמינה שזה קרה לכם, החוויה של משהו כל כך טוב שהתפללתם למי שזה לא יהיה שהיא לא תיגמר לעולם. אז ככה הרגשתי אתמול כשהלכתי לראות את מופע הפתיחה של להקת Wee Dance מברלין בשיתוף עם להקת דה דה דאנס הישראלית, פשוט לא רציתי שזה יפסיק.
למופע הזה קוראים ``Berlin - Jaffa, Kurzstrecke`` המילה הארוכה הזו בגרמנית, פירושה כרטיס נסיעה יומי ברכבת (התחתית), בעברית תירגמו את זה ל``ברלין-יפו, קפיצת דרך``. קחו שילוב של גרמנים, ישראלים, יפו, ברלין ומסע רכבות. מזכיר משהו, לא?
זו הפעם השלישית שהמופע מגיעה לארץ במשך שלוש שנות קיומו, והיא הגיעה עם תוספת של תרומה לערי פרבר; המופע מבוסס על יצירות קצרות המלוות בסרטונים – סיפורי מסע המתרחשים ברכבת בברלין, החיפוש אחר תמצית. הרעיונות במופע עוסקים בנושאים רבים החל מעיסוק בגוף, בתנועה ובחלל ועד לנגיעה בנושאי אקטואליה.
בכלל הגעתי לשם במקרה, אין לי שום קשר למופעי ריקוד ואני לא מבינה במחול פרינג`, אוונגרדי פוסט מודרני ועוד כינויים מפוצצים כאלה. מצאתי את עצמי הולכת לסוזאן דלל, בשעה שש בערב לצפות במופע מחול של תשעה רקדנים. הגעתי עם ספק קל, בתקווה שהמופעה יגמר מהר, כדי שאוכל לכתוב את הכתבה ולשכוח מהערב הזה., אבל זה לא היה ככה, זו לא הייתה הופעת פתיחה טיפוסית, עם ה``חברים/משפחה של`` והעיתונאים והצלמים והיחסי ציבור וכל המי ומי אלא יותר חזרה גנראלית פתוחה בפורום מאוד מצומצם (עדיין ``החברים/משפחה של`` היו, אבל ניחא).
הם פתחו בקטע שנקרא `טעם לבן` (תרגום מגרמנית), שכלל 5 רקדניות שנראות כמו ברבורים לבושים בשחור. עם שורטים קצרים וגופיות דקיקות זזות עם המוסיקה האדירה בתנועות שלאדם מן השורה נראות כבלתי אנושיות, הן נעו על הרצפה וזינקו ורקדו בתיאום מופתי, עם העמדה וכוריאוגרפיה מרתקות. עשר דקות בהן המחשבה ניתקת מהגוף ורוקדת לה עם התנועות על הבמה (כי לרקוד ככה אני יכולה דרך המחשבה). זה המשיך לריקוד של זוג, עמית גולדנברג ויערה דולב, יוצאי אינסמבל בת שבע ומקימי דה דה דאנס וזוג + 1. אחרי הקטע הזה הגיעו מרקו וויגארט ודני פלג ממקימי Wee Dance, ועשו ריקוד מצחיק וקליל אך עם זאת מהפנט של ארגזים ענקיים, מה שאפשר לעשות עם ארגז ותנועות שהיה פשוט וגאוני או ליתר דיוק פשוט גאוני.
ראינו עוד מספר קטעים, שבכולם הרקדנים הראו ביצועים מקצועיים ומהפנטים שאי אפשר להוריד מהם את העיניים לרגע. ריקודים אחרים, שנונים ומרעננים, פשוטים ומורכבים גם יחד. מה שאפשר לעשות עם גוף, קצת מוזיקה וכוריאוגרפיה, באמת ריקוד חוצה את גבולות ההכרה והוא מעבר לכל שפה. הקטע האחרון שנקרא `חסום`, פוצץ לי את כל האופוריה המטורפת והמדדיטטיבית בה היית, שרויה במשך השעה האחרונה והזכיר לי ולקהל שהיה איתי מי אנחנו ומאיפה אנחנו. זוכרים את הרכבות, את גרמניה, את ברלין?
את הקטע האחרון שהיה מהפנט אולי יותר מכל, סיימו עם שירה של חנה סנש ``הליכה לקיסריה`` - כל תשעת הרקדנים גרמנים וישראלים עומדים עם הגב אלינו ושרים בשירה אלוהית את השיר הזה. למה? אני שואלת. למה? שואל כל הקהל שאיתי? למה הצלחתם להרוס יצירת מופת? למה הרסתם לנו חוויה שמימית?
בסוף, היה מקום לשאלות (עוד משהו שיש רק בפרמיירות), דני פלג, סיכם את תמצית הקטע האחרון: ``הבעה של געגוע, ערגה למשהו שנלקח ממך ושאתה רוצה ואין לך... הדיוק שתמיד בסוף חוזרים לאותו מקום, הניסיון לצאת ובכל זאת לחזור - זה בעצם דיכוי מכל סוג שהוא``, הוא גם אמר שבמופעים הקודמים הם שרו שיר עם פיני ואת `מעבר לקשת` ושזה בכלל לא קשור לשואה, אז למה דווקא את השיר הזה מכל שירי הדיכוי בעולם? למה למשהו כל כך מופשט הייתם צריכים סמלים? למה הייתם צריכים להוריד אותי אחרי שהצלחתם להרים אותי כל כך גבוה?
|