גיימאפ 17.04.2005

דייט סוער בין ברלין ליפו

ברלין היא עיר עם הפרעת נפש. תזזיתית, קופצת, בועטת. מה הפלא שמכל ערי תבל היא בחרה לצאת דווקא עם יפו, הפְרֵחָה שלנו, לדייט אמנותי משותף. זיו תדהר על המופע "ברלין-יפו קפיצת דרך"

ברלין. עיר עם הפרעת נפש, או הפרעת נפש עם עיר. כמעט ארבעים שנה הייתה נתונה באישפוז יום כפוי. יום אחד, כנראה בהשפעת מהפכת הסרוטונין, נמלא העולם אמונה שטיפול תרופתי צמוד ישחרר אותה אחת ולתמיד מהצורך הבלתי מתפשר בהשגחה צמודה.

ברלין, העיר שחוברה לה יחדיו, מתעוררת מזה שני עשורים, לעוד בוקר מצוחצח וממורק להפליא, ולא שוכחת לבלוע מנה מדודה של כדורי הרגעה. בינתיים, אפשר לומר באופטימיות זהירה, זה עובד איכשהו. לא שאפשר לברך על איזון. מה פתאום איזון? ברלין לעולם תהיה מחורפנת. תמיד הייתה.

ברלין, עיר יפה ומקוללת מתדפקת אחוזת אמוק על דלתות ערי העולם בחיפוש אחר חיבוק קטן של תקווה. זה לא שהיא לא רוצה זוגיות. היא פשוט לא באמת מסוגלת להיכנס עכשיו להתחייבות של חתונה. אין לה, בלי עין הרע, בעיות בתפקוד המיני. היא רק מתוסבכת רגשית ולכן מה הפלא, שמכל ערי תבל החליטה לצאת דווקא עם יפו הפְרֵחָה שלנו, לדייט אמנותי משותף. 

מבחינה אסטרולוגית מדובר בסיוט של ממש. רק שבאמנות כמו באמנות, על בימת המחול במרכז סוזאן דלל, זה נראה לשעתיים קלות די אופטימי. בהחלט יש מצב. על השידוך אחראיות שתיים. להקת "דה-דה דאנס", מצד הכלה (ישראל) והאם החורגת צחת העור ותכולת העיניים "wee dance company" (ברלין, גרמניה).



שיתוף הפעולה בין שתי להקות המחול החל עוד לפני שלוש שנים כמסגרת עבודה משותפת לפסטיבל "הרמת מסך". משם קצרה הדרך למופע "יפו-ברלין- קורצשטרקה" (ה"קללה" בגרמנית משמעה: כרטיס נסיעה יומי ברכבת). המופע מבוסס על יצירות קצרות שמלוות בסרטוני וידאו, המתארים תמונות מסע במערכת הרכבות העירונית של ברלין. הופעת הבכורה נערכה לפני כשנה בגרמניה ועכשיו גם אלינו הגיעה הבשורה בגרסת הלבאנט: "ברלין-יפו קפיצת דרך".

הבחירה באוסף קטעים קצרים היתה נבונה. במקום ארטילריית שיעול טורדנית וחריקת מושבים הקורעים תחת עודפי תחת, זכו עשרת הרקדנים, בקהל מרותק ומאה אחוזים מרוכז.

הנושאים המגוונים, גבולות הגוף, יחסים רומנטיים, מוות וגם פוליטיקה, ניתנים במנות מדודות ומאופקות מבלי להכניס בברוטאליות בבטן הרכה. יש הרבה הומור ושמחת חיים בכריאוגרפיה של יערה דולב ועמית גודלנברג (דא-דא דאנס) המתקיימת בהרמוניה מעוררת חשד, לצד מרקו וויגארט, דן פלג (הישראלי) וסאמר אולריקסון נציגי וי דאנס.

זה מפגש משכנע, לא מעיק ולעיתים אף מצחיק, בין בני-אדם על בימה טעונה אחת. הפעם תודה לאל, מבלי ליפול למלכודות "סל תרבות" של יחסי ישראל, יהודים, ערבים, גרמנים, נאצים לאן?

קטעי הוידאו מרתקים ואסתטיים מאוד. ערוכים בקצב נכון, בלי שמץ יומרנות פרובינציאלית להוכיח משהו לאומה ולעולם. המרתק והמרגש שבהם הוא זה שבו מיטלטלת המצלמה בעירפול חושים מוחלט בתוך מבוך מסדרונות אינסופי של בנין משרדים עלום בגרמניה. ברקע חריקותיה ושאגותיה של ה-U-Ban (התחתית של ברלין) ההולכים ומתגברים ככל שתנועת המצלמה הופכת מהירה וניירוטית עד כדי עילפון, בחיפוש נואש אחר מפלט.

צמד רקדנים על הבמה מלווה את המראות בתנועה מחושבת וכמעט מהונדסת. הדיוק חד והמהפנט גובל בחולניות מבעיטה. המתח שנוצר מותיר את החוויה עמוק בנפתולי המעיים. רק אח"כ בהפסקה, בדרך לשרותים, אפשר יהיה להסביר שזוהי גלוית נוף בגווני רנטגן של ברלין כאן ועכשיו.

עיר עם נטיות אובססיביות, שהתקפיה הפסיכוטיים ניכרים בעיקר בבניה החדשה. הלכה למעשה מחברים זה לזה מהנדסים גרמנים את רחובותיה הישנים-חדשים של העיר. רק להולך בהם נותרת תחושת מחנק מעיקה של שיוט בין קרעי עיר שלא נפגשים לעולם.



גם על הבימה, התנועה מקוטעת ושבורה. הגוף קורס באינספור נסיונות אבודים להשיג רגע חסד של שווי משקל. המעברים המוסיקליים בהתאם חדים ותזזיתיים. ווריאציות גולדברג של באך, מופרעות בחוסר נימוס (גרמני) משווע ברעש טרטור מכונות. גיוועלד!

בתום מופע בן שעתיים נותרת תחושה משחררת, נשית, מלאת ברק ורעננה, שאף אחד מהיוצרים לא ניסה לשכנע, לחנך ולהטיח בפני הקהל איזו משנה פסיכו-פוליטית סדורה. אימת מוזיאון יד-ושם החדש בירושלים סיפקה לכולנו תזכורת כאובה כי מעיר ציון לא תצא בזמן הקרוב תורה. אולי לא נתנו כל השנים סיכוי הוגן לדייט קצת מופרע בין ברלין ליפו. דבר אחד ברור לחלוטין. מתח אירוטי לא חסר שם. 

נ.ב. כש"wee-dance" יעלו עוד רגע על טיסת לופטהאנזה בחזרה לגרמניה, אנחנו נישאר כאן עם "דא-דא דאנס" הישראלית. לפני חמש שנים הוקמה על-ידי יערה דולב ובן זוגה לחיים עמית גולדנברג, ממייסדי הרכב "שקטק" ופליט "בת-שבע". עוד הוכחה שברלין היפה והכעורה, המתמרקת והשבורה, לעולם תתקנא בפרץ נדיר כל-כך של יופי, אינטלגנציה וכישרון בלתי נגמר.

GayMap 17.04.2005 / Ziv Tidhar

 

"Stormy Date between Berlin and Jaffa...

 

The choice of short pieces was wise: instead of an irritating cough artillery and the creaking of seats threatening to collapse under the surplus of buttocks, the ten dancers obtained a fascinated, one-hundred-percent concentrated audience.

The diverse subjects - bodily borders, romantic relationships, death and also politics - are moderately provided, instead of kicked into the stomach. There's much humour and joie de vivre in Yaara Dolev und Amit Goldenberg's choreographies (De De Dance), which coexist suspiciously harmoniously next to those of Marko E. Weigert, Dan Pelleg (who's Israeli) and Sommer Ulrickson, wee-dance representatives.

a convincing encounter, non-oppressive and sometimes amusing, between human beings on one charged stage, this time, thank god, without falling into the usual trap of Jewish-Arab-German-Nazi relationships typical of German - Israeli cultural exchange. 

 

The Videos are fascinating and extremely aesthetic, presented in a good tempo, without a trace of provincial presumptuousness … The most fascinating and moving one is that in which the camera  jolts in a complete blur of the senses through an endless labyrinth of corridors in an anonymous office building in Germany. In the background the creaking and roaring of the U-Bahn increase as the camera movement becomes faster and more neurotic to the point of stupor in a desperate search for refuge.

Two dancers on stage accompany the sights with calculated, almost engineered movement. The sharp, hypnotising precision borders on horrifying morbidity. The resulting Tension leaves the experience deep in the guts.…

One could explain this as an x-ray-coloured postcard of Berlin's landscape here and now. German engineers are rejoining Berlin's old and new streets, but strolling through them feels like sailing between shreds of a city that never meet. 

On Stage, too, the movement fractures and breaks, the body collapses in countless lost attemps to obtain one kind moment of balance. The musical transitions are just as sharp and frantic. Bach's Goldberg variations are rudely interrupted by the roaring of machines.

 

After the two-hour-long performance the Audience is left with a liberating, feminine, glistening and fresh sensation, knowing none of the artists has been trying to educate it with some established psycho-political programme... perhaps all these years we haven't given a fair chance for a slightly deranged date between Berlin and Jaffa. One thing's for sure: There's no shortage in erotic tension there."

GayMap 17.04.2005 / Ziv Tidhar

 

"Ein stürmisches Date zwischen Berlin und Jaffa...

 

Die Entscheidung für Kurzstücke war klug. Anstatt der lästigen Hustenartillerie und des Krächzens von Stühlen, die vor Gesäßüberschuss zusammenzuklappen drohen, gewannen die zehn Tänzer ein gefesseltes, hundertprozentig konzentriertes Publikum.

Die vielfältigen Themen - Körpergrenzen, Romantik, Tod, Politik - werden mit Zurückhaltung  dosiert und nicht mit einem Tritt in den Bauch. Da sind viel Humor und Lebensfreude in Yaara Dolevs und Amit Goldenbergs Choreographien (De De Dance), die verdächtig harmonisch neben denen von Marko E. Weigert, Dan Pelleg (der Israeli ist) und Sommer Ulrickson koexistieren, die wee-dance-Repräsentanten.

ein überzeugendes Treffen, unbedrückend, manchmal lustig, zwischen Menschen auf einer geladenen Bühne, dieses Mal, Gott sei dank, ohne in die übliche Falle von Juden-Araber-Deutsch-Nazi-Beziehungen hineinzugeraten, die typisch für den deutsch-israelischen Kulturaustausch ist.

 

Die Videos sind spannend und sehr ästhetisch, im richtigen Tempo, ohne jegliche Spur provinzieller Anmaßung ... Das aufregendste davon ist eins, in dem die Kamera in totaler Sinnenverneblung durch ein endloses Korridorlabyrinth eines anonymen Bürohauses in Deutschland holpert. Im Hintergrund steigern das Gekrächze und das Gebrüll der U-Bahn, während die Kamerabewegung schneller und neurotischer wird, bis zur Besinnungslosigkeit, in verzweifelter Suche nach Zuflucht.

Zwei Tänzer auf der Bühne begleiten die Bilder mit kalkulierter, fast geometrisch konstruierter Bewegung. Die scharfe, hypnotisierende Präzision grenzt an entsetzlicher Krankhaftigkeit. Die entstehende Spannung hinterlässt das Erlebnis tief im Gedärme. …

Man könnte dies als röntgenfarbene Postkarte des heutigen Berlins erklären: Deutsche Ingenieure binden Berlins alte und neue Straßen wieder aneinander, nur dem, der durch sie spaziert, bleibt ein Gefühl des Segelns durch Stadtfetzen, die einander nie treffen.

Auch auf der Bühne ist die Bewegung gehackt und zerbrochen. Der Körper stürzt in zahllosen Versuchen ein, ein gnädigen Moment des Gleichgewichts zu erlangen. Dementsprechend sind auch die musikalischen Wechsel kantig und fiebrig. Bachs Goldbergvariationen werden unverschämt von Maschinengetöse unterbrochen.

 

... nach der zweistündigen Aufführung bleibt ein freies, feminines, glanzvolles und frisches Gefühl, dass keiner der Künstler versucht hat, das Publikum mit einem alteingesessenen psychopolitischen Programm zu belehren... Vielleicht haben wir die ganzen Jahre keine faire Chance einem etwas verstörten Date zwischen Berlin und Jaffa gegeben. Eins bleibt sicher: erotische Spannung fehlt dort nicht."